<h1>דילמא ליתן טעם כעיקר</h1>
<h2>דף לז.</h2>
דלמא ליתן טעם כעיקר. פירוש לעשות טעמו של איסור כעיקרו וממשו. שאם שרה (עיניו) [ענבים] במים, ויש במים טעם יין. חייב בכזית מהם. והאי לאו משום היתר מצטרף לאיסור הוא, אלא משום דאיתעביד כוליה איסור. אבל היתר מצטרף לאיסור לא ילפינן מיניה. לשון רש"י בפסחים [מ"ד ע"א]. וכאן פירש הקונטרס כך לשונו, אמר ליה אביי ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור, דילמא ליתן טעם כעיקר. כדמפרש ואזיל בסמוך משרת ליתן טעם כעיקר. אבל התלמוד הפסיק בדברי [אביי] להקשות ולאביי מעיקרא קשיא ליה מאי דאמר רב דימי ומותיב ליה כל הלין תיובתא והדר אמר [ליה] ליתן טעם כעיקר. כלומר (כותח), [ועתה הוא] רוצה לומר דבשום מקום לא נאמר היתר מצטרף לאיסור. ועד עתה לא היה (ה)מקשה לרב דימי ורצה לומר דבכל מקום יש לנו לומר היתר מצטרף לאיסור. וא"ת מנא ליה דאביי מותיב ומקשה לאוכוחי היתר מצטרף לאיסור, היינו ממשרת, דילמא היינו למילף מכותח הבבלי לר' אלעזר. ומשום הכי פריך שפיר אביי השתא דאימא דמשרת ליתן טעם כעיקר. ותירץ הרב רבינו יצחק מאיוויירא דאי מחמץ בפסח ליכא למילף במקפה, דאיכא למיפרך מה לחמץ שכן חייב כרת או שכן אסור בהנאה. הילכך ע"כ כשהיה אביי מביא ראיה ממקפה דבכולהו איסורי היתר מצטרף לאיסור, ממשרת ומנזיר הוה גמיר. ולכך מתמה תלמודא על מה שעתה חוזר ומקשה דדילמא משרת אתא לטעם כעיקר ולא להיתר מצטרף לאיסור. ומשני לבתר דשני ליה, ודחה לו רב דימי ראיותיו, שהיה אביי רוצה להביא ממקפה דבכולהו איסורי היתר מצטרף לאיסור, ודחה לו רב דימי דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור כי אם בנזיר, חוזר ומקשה לו דמניין לו לרב דימי (דמנין) דבנזיר נימא היתר מצטרף לאיסור (ודליתיה) [ודניתיה] ממשרת להיתר מצטרף לאיסור,
